
כל השבוע רתחתי. שבוע שלם של ריבים. כל יום הביא איתו עוד ויכוח: יותר מידי שעות מסך, איחורים, סלון מבולגן, צעקות בין הילדים. הרגשתי איך הסבלנות נעלמת והכעס מבעבע בתוכי. שניה לפני הפיצוץ, כל כך רציתי לצעוק ״אני עוד שניה לוקחת את המסכים ולא מחזירה!״ עצרתי. נשמתי נשימה עמוקה ואמרתי: ״אנחנו צריכים לקבוע ישיבה משפחתית״. ״לא״ כל אחד מהם ענה. מבט אחד בפנים שלי הספיק להם. היה ברור שאני כועסת והם כבר דמיינו תוצאות הישיבה.