
אני זוכרת נסיעה של שישי בצהריים עם הילדים. זה היה לפני כמה שנים, כשהילדים היו בביה״ס היסודי, ממש בתחילת גיל ההתבגרות. אני נהגתי והם היו אחראיים על המוסיקה. אחד מהם בחר שיר מסוים. השיר התנגן, הם זמזמו, אני הקשבתי למילים. ממש לא אהבתי את הטקסט ועצבן אותי שאלה המילים שהילדים שלי שומעים. היו לי כמה אופציות: לכבות את הרדיו ולהגיד שאני לא מרשה שיקשיבו לשיר הזה, להגיד מה אני חושבת עליו, או לנהל על זה שיחה.
בחרתי באפשרות השלישית. הילדים שלי בתחילת גיל ההתבגרות והיה לי חשוב לדבר על זה. אני לא אוהבת את הטקסט הזה, אבל אני שמחה ששמענו אותו יחד. הוא פתח לנו הזדמנות מעולה לשיחה. לא מעט הורים חוששים מהתכנים שהילדים נחשפים אליהם וההשפעה שלהם. אני מבינה את החשש אבל אסור לו לשתק אותנו. במקום להיבהל ולחסום, כדאי שניקח את ההזדמנויות האלה בשתי ידיים: נשאל במקום לנאום, נתעניין במקום לחסום ונקשיב במקום לחשוב שאנחנו יודעים הכי טוב.
השיחות האלה מאפשרות לנו להיות חלק מהעולם של הילדים, להעביר את המסר שאנחנו רוצים ללא התנגדויות ובעיקר בעיקר מגדילות את הסיכוי לשיתוף. וזאת תוצאה שכל ההורים שאני מכירה רוצים אותה.