אמא, את בוכה?

"אמא.. את בוכה?" "כן… " משתדלת לחייך חיוך קטן ומנגבת את הדמעות הוא מסתכל עוד קצת ואז חוזר לצייר. מגניב מידי פעם מבטים לראות שאני בסדר.

ובאמת שאני בסדר. זה רק יום כזה שהתחיל לא משהו ואז שיחת טלפון עם הארץ וגעגוע שפתאום צובט וזהו. הדמעות זולגות.

זאת לא הפעם הראשונה שהילדים רואים אותי בוכה. מאז שהפכתי לאמא הדמעות נהיו תדירות יותר אבל עד עכשיו הן היו דמעות של התרגשות, גאווה. כן, אני מאלה שמסיבת סיום בגן גורמת לה לייבב.

כאן זה אחרת: דמעות של פרידה, עצב, חוסר וודאות. ואני מתלבטת: אולי לא כדאי שיראו את אמא בוכה? שלא יבהלו. למה להעציב אותם?

אני זוכרת את הפעם הראשונה שראיתי את אמא שלי בוכה. הייתי ילדה ונבהלתי. זה היה כל כך חריג שהייתי בטוחה שקרה משהו נורא. לא תיארתי לעצמי שמבוגרים בוכים ואם כן, כנראה שקרה אסון. עברו לי בראש מחשבות איומות. אני חושבת שרק אחרי תקופה ארוכה גיליתי שלא קרה משהו משמעותי.

אני לא ראיתי את ההורים שלי בוכים. אולי כי ככה הם גדלו, אולי האמינו אז שבכי זה סימן לחולשה ובחיים צריך להיות חזקים. היום אני יודעת שמבוגרים בוכים לפעמים. זה פשוט אחד הכלים שלנו להביע רגשות. (בינינו, הלוואי שהיה קל לנו לבכות כמו שקל לנו לצעוק על אחרים)

היום אני גם יודעת שבדומה לכל תגובה חריגה שלנו, מה שחשוב זה האופן שאנחנו מסבירים אותה לילדים. "חמוד, אתה זוכר שבכיתי קודם?" "כן… למה בכית?" "פשוט התגעגעתי" "אז היית עצובה?" "כן" הוא מסתכל עלי בעיניים טובות. "גם אני מתגעגע". ואז דיברנו על כל הדברים שאנחנו מתגעגעים אליהם אבל גם על כל החוויות המדהימות שעברנו מאז שהגענו לסיאטל לפני 4 חודשים. סיימנו את השיחה בצחוק גדול כשהוא אמר לי: "אמא, גם אם היינו בארץ היית מוצאת על מה לבכות" :-)

אבא ואמא לא מושלמים. גם להם קורים דברים לא טובים, גם הם עצובים. חשוב שהילדים שלנו ידעו את זה. זאת אחת הדרכים שלהם להבין שרגשות זה דבר לגיטימי. חשוב לא פחות שיראו ויבינו שהצלחנו להתעודד, שהמשבר חלף. זאת אחת הדרכים שלנו להראות להם שיש להם על מי לסמוך. לא התפרקנו, אנחנו כאן בשבילם. הכל בסדר, רק זלגו כמה דמעות.


Photo by Aliyah Jamous on Unsplash

0 views

© 2017 - Lihi Netzer

This site was designed with the
.com
website builder. Create your website today.
Start Now