אני לא פנויה

כבר תקופה ארוכה אני לא פנויה.

הראש עמוס במשימות, היומן מלא התחייבויות ואני מדלגת ביניהן, מנסה להספיק, להצליח לעמוד בכולן.

זאת תקופה כזאת, אני יודעת. מסבירה לעצמי שרק צריכה קצת סבלנות והיא תסתיים, החיים יחזרו לקצב הרגיל.

רק עוד קצת.

אבל מצידו השני של היומן העמוס נמצאים אלה שאין להם סבלנות. הם צריכים אותי עכשיו. הם קולטים את האנרגיה, מרגישים את הקורקטיות, חווים את חוסר הנוכחות ודורשים שינוי.

הם דורשים במילים: אמא, אולי הערב תישארי בבית?

הם דורשים ברגשות: אמא, אני מתגעגע אליך

וכשזה לא מצליח הם דורשים במעשים. אולי זה יביא את תשומת הלב שלה הם מקווים: אמא, אז היום אין מקלחת! לא בא לי!

והלב שלי מתכווץ. כמו שני קוים מקבילים עושה רושם שהוא והראש לעולם לא יפגשו. איך אפשר לגשר בין הרציונל שאומר שיש משימות שצריך לסיים לבין הלב שרוצה רק לחבק, להרגיע ולפצות?

הרים של מילים נכתבו על הדיסוננס של ההורות המודרנית. הגינגול התמידי בין עבודה ובית והתחושה שאנחנו אף פעם לא מספיק שם עבורם. מילים, שאולי כמו הפוסט הזה, נוגעות, מסבירות שככה זה אצל כולם. אבל את הילדים שלי ״כולם״ לא מעניינים. הם רוצים את אמא.

אז אני מנסה רגע להרגיע את הלב ולראות אותם. להבין, שההתנהגות שלהם היא הדרך למשוך אותי חזרה למקום שהם מכירים. לסמוך עליהם ולשתף אותם במשימות, בהתלבטויות ובעובדה שהם חסרים לי ולמצוא את הזמנים, גם אם הם מועטים בהם אני יכולה להיות שם איתם.

ברגעים האלה שהראש קצת יותר רגוע והעיניים רואות בבהירות גם אותם וגם אותי, אפילו הלב יכול להירגע ולהתרחב.


Photo by Icons8 team on Unsplash


0 views

© 2017 - Lihi Netzer

This site was designed with the
.com
website builder. Create your website today.
Start Now