היופי בשעמום

חוף ים כמעט ריק מאנשים. רוח קרירה, גלים גבוהים שרק הגולשים נהנים מהם. שמש שיוצאת מידי פעם מאחורי העננים. סוף הקיץ? גם אם יבואו עוד כמה ימי חמסין, באוויר כבר מרגישים את הסתיו ואיתו השגרה. שגרה זה רע? לא. יש בה המון דברים טובים. אבל באופן אישי אני מחובבי אוגוסט והחגים. כן, יש כאלה. הכל הופך איטי יותר, מאפשר יותר: הילדים לא מאחרים לבי״ס, בעבודה אין פרויקטים גדולים. אפילו החופשות הן כאלה שלגיטימי לנוח בהן. מה נותר לעשות חוץ מבטן גב בבריכה? יש זמן. מותר אפילו להשתעמם.

לא תמיד הייתי כזאת. גדלתי בבית ששנ״צ הייתה בו מילה גסה ותמיד התנהל איזה פרויקט. לא ידעתי מה זאת בטלה. הייתי נבוכה מהמחשבה שעבר יום שלם ולא הייתי פרודוקטיבית.. גם לאחר שהילדים נולדו, הרעיון של חוסר מעש היה בלתי אפשרי מבחינתי. כל שבת הייתה מתוכננת. להישאר בבית הלחיץ אותי.

אני לא יודעת לשים את האצבע מתי התרחש השינוי. כנראה שזה תהליך שהתחיל בבחירת בן זוג שלצד פעלתנות מטורפת מסוגל לשבת יום שלם ולקרוא. המשיך ברגעים בהם הילדים ישנים או אצל סבא וסבתא ופתאום אני מצאתי את עצמי בבית לבד בשקט. טריטוריה מאד לא מוכרת עבור אמא לילדים קטנים. ואולי מה ששכנע סופית הוא התמונה שלי ״מוכרת״ לילדים את הפעילות של יום המחרת כשאנחנו בעיצומה של הנוכחית. מירוץ... איך אפשר ליהנות מהרגע כשאני עסוקה במחר? ללמוד, להיות, לחוות? למה אי אפשר פשוט להיות?

ילדים הם מראה. ואת ההשתקפות הזאת לא אהבתי..

זה הוביל אותי לחשוב על שינוי. ניצלתי את החורף של אותה שנה כדי להתנסות בימים שלמים בבית. שבתות גשומות גילו לי את היופי שבאטיות, השקט שבאינטימיות המשפחתית. ויודעים מה? התמכרתי קצת לקצב ובעיקר לביחד. גיליתי את היצירתיות של הילדים שלי והחברות ביניהם שצומחת דווקא מתוך רגעים של שיעמום.

בקצב הכל כך מטורף של החיים הורדת ההילוך, העצירה מאפשרת לי לחוות משהו לא מתוכנן. להתנסות ולהתארגן מחדש. גם לילדים.

אז שלום קיץ, היה תענוג. ניפגש שוב עוד כמה חודשים. אני אהיה זאת שיושבת על החוף ונהנית. גם מהבטלה.