הסערה שבחוץ וזאת שבפנים

בחוץ רוח, סערה. נדמה שגם בפנים. בוקר אפור ואין לי כוח לצאת מהמיטה. אני הולכת לסלון ורואה את המתבגר שלי שוכב על הספה. לפי הפנים שלו אני יודעת שהבוקר הזה נפיץ. אומרת בוקר טוב, שואלת לשלומו, הוא מזעיף פנים ואומר שלא משהו. שותה את הקפה שלי בשקט, הרוח בחוץ מתחזקת. כל כך לא בא לי שהסערה תתגבר גם בבית. הרי הסערות האלה, בוודאי כשמדובר במתבגרים, מתחילות מכלום וגדלות להיות הוריקן. אז מה אני עושה? אפשר לשלוט בסערה? לא. אבל אפשר למתן וזה תלוי בי: 1. מחליטה עם עצמי מה חשוב - איפה אני מוכנה לוותר ואיפה לא. איפה יכולה לבוא לקראתו ואיפה משאירה לו 2. מגדירה את הגבולות מולו - לצד ההבנה על הבעסה, משתפת מהן המשימות עליהן אני לא מוותרת, מהם הגבולות שלי. 3. זוכרת שמותר לו להיות לא מרוצה - הצבתי גבול אבל מותר לילד לכעוס ולא להיות מרוצה. בגיל שנתיים הוא צרח והשתטח על הרצפה. בגיל ההתבגרות הוא עלול לצעוק או לטרוק דלת. 4. לא מעצימה את הסערה - התפקיד שלי הוא להישאר עקבית. קל ליפול במקומות שמוגדרים כ״חוצפה״, ״עלבון״, ״חוסר כבוד״ או ״חוסר צדק״. אלה המקומות שבהם הרגשות משתלטים על החשיבה הרציונלית. כשהוא כועס, אני יכולה בקלות להיסחף, לענות, לצעוק ומכאן הדרך להסלמה קצרה מאד. אבל אם אני זוכרת את שלושת הסעיפים העליונים, קל לי יותר להישאר יציבה מול הסערה.

חזרה לבוקר שלנו. אחרי שהוא הלך בהפגנתיות לחדר, שמתי לב שהרוח בחוץ קצת נרגעה ואפילו נראתה לרגע פיסת שמים כחולים. פתאום הוא יצא מהחדר, סיפר בדיחה קטנה והתחיל לעשות את מה שהיה צריך.

ברדיו, בדיוק דיברו על זה ששיא הסערה עוד לפנינו. לדעתי, את הסערה הביתית שלנו עברנו.

Photo by Erik Witsoe on Unsplash