כשנגמרות המילים...

ימים קשים כל כך...הלב שבור והראש מסרב להאמין.

ואני מקבלת שאלות, מה להגיד למתבגרים הצעירים? איך לדבר איתם?

הרי נשארנו בלי מילים עם כל מה שקורה.

אז אם נשארנו בלי מילים. אולי הפעם לא צריך לדבר.

נהיה שם, נשב לידם. ניתן חיבוק (אם הם מסכימים).

ואם ישאלו ״למה זה היה טוב עכשיו״? נענה: סתם כי רציתי.

ואם הם מסכימים, נתענין במה שהם עושים.

ממקום של סקרנות לא בהטפה.

כי ברגעים האלה, מתוך השקט יצאו גם המילים: אולי יספרו על משהו ששמעו, אולי ישאלו שאלה, אולי ישתפו בוידיאו שנחשפו אליו.

ואולי גם אנחנו נגיד שעצוב לנו, ושאנחנו מבולבלים. זה מותר. וזה נותן גם להם לגיטימציה.

בימים כל כך קשים, דווקא ניעזר בשקט. שקט שמחבר.