לא כתבתי כבר תקופה.
פוסט כזה, אמיתי מהלב.
למה? זה כנראה קשור לסיבות טובות כמו עוד ועוד הורים ובני נוער שאני פוגשת, מדריכה ומאמנת.
אני רוצה לכתוב, זה חסר לי. אבל הקצב של החיים שואב.
לפני כמה שבועות פגשתי חברות שלא ראיתי הרבה זמן.
אחרי כמה דקות, אחת מהן אמרה לי: אני כל כך אוהבת לקרוא את מה שאת כותבת.
תודה. עניתי, אבל מזמן לא כתבתי.
נכון, הוסיפה השניה. למה באמת? הכתיבה שלך עושה לי תמיד כל כך הרבה סדר.
מאז אני הולכת עם המילים שלהן בראש ובלב. ועכשיו, כשיש לי כמה דקות של שקט, אני גם כותבת אותן.
כי שתיהן, בלי לדעת, נגעו בי במילים הטובות שלהן והראו לי כמה הכתיבה שלי משמעותית.
זה עשה לי טוב, דירבן אותי לחזור לכתוב.
יותר מזה, הן הזכירו לי עד כמה זה נכון גם עם הילדים. כל כך הרבה פעמים אני מזכירה לעצמי להגיד להם שהם חשובים, שהמעשים הקטנים שלהם משמעותיים ועושים טוב לכולנו אבל החיים שואבים ואני עוברת לדבר הבא שצריך לעשות, לבצע, לתקתק.
אבל כשאני כן עוצרת ואמרת אני מיד רואה את השינוי: את החיוך הקטן שעולה, הכתפיים שמזדקפות, האור שמופיע בפנים והמוטיבציה להמשיך.
זה הכוח של מילים טובות. הן מקדמות ומעצימות. וכמו שאנחנו רוצים להיות משמעותיים, כך גם הילדים. ואם רק נזכור להגיד ולהראות להם, נעשה טוב לכולנו.
Photo by Andrew Small on Unsplash
Comentarios