אני: …שלום ד"ר
ד"ר: שלום, איך אני יכולה לעזור?
אני: אני מפחדת. מרגישה מחנק בגרון, חולשה ברגליים.
ד"ר: המממ...ומתי זה קורה?
אני: בעיקר כשהילדים שלי רוצים עוד אחריות, לעשות דברים חדשים: הבן הגדול הלך לבד לחוג, הבת הקטנה התעקשה להיכנס לבד לגן.
ד"ר: אה… זה ברור! את מקרה קלאסי של דאגה וחסות יתר
אני: יש לזה תרופה?!
השיחה הזאת דמיונית אבל מוחשית מאד עבורי. היא מתנהלת בראשי כבר כמה ימים. תבינו, אם היה כדור שנותן אומץ בכל פעם שהילדים לוקחים לעצמם עוד חתיכת בגרות, אני הייתי הראשונה בתור לקבל מרשם.
אחת המשימות העיקריות שלי עם עצמי מאז שהפכתי לאמא ובוודאי מאז שאני מדריכה הורים היא לאפשר לילדים שלי להתנסות, להיות עצמאיים. אני מסתכלת קדימה, יודעת שהמטרה שלי היא לגדל ילדים עצמאיים ובטוחים בעצמם ויודעת מה אני צריכה לעשות לשם כך. אבל עם יד על הלב, אני בקונפליקט בכל פעם שאני עומדת בפני בקשה כזאת של אחד מהם.
כי מה אם יקרה משהו? ומה אם הם לא יסתדרו?
אני דואגת. אולי זה חלק מה DNA שלי כאמא, אולי זה מחזק את תחושת השליטה שלי כאמא
אני דואגת. וגם אבא דואג
האם זה תורם לילדים שלנו?
כנראה שלא.
לדאוג לילדים זה דבר טבעי ונכון. כילד, הידיעה שההורים שם, חיונית ונותנת בטחון. אבל כשהדאגה הופכת להיות מגבילה, היא עלולה להתפרש כחוסר אמון ביכולת. אנחנו רוצים להגן ולשמור (לפעמים עלינו יותר מאשר עליהם) והם עלולים לפרש כאילו אנחנו לא מאמינים שהם יכולים. ואם אנחנו לא מאמינים, למה שהם יאמינו בעצמם?
אז מה נעשה? אפשר לחכות לאותו כדור אומץ, בתקווה שיום אחד באמת ימציאו אותו. ואפשר למצוא את האומץ בתוכינו ובתוך הילדים שלנו. להבין שחלק מהתפקיד שלנו הוא לאמן אותם לקראת החיים המבוגרים: לתת להם את הכלים להתמודד עם המציאות באופן שמתאים לגילם ולדעת לתת להם אחריות כשהם מוכנים אליה.
וכשהרגע הזה קורה, לנשום עמוק, לסמוך עליהם ולשחרר…
ולדאוג. אבל אולי קצת פחות

コメント