סנדוויצ׳ים

בבית שלנו אני אחראית על הסנדוויצ'ים.

אפשר לדמיין אותי בשעת בוקר מוקדמת מרחפת במטבח בין הלחם המלא, הממרחים והירקות, מכינה כריכים (בתמונות היפות ה"סנדוויצ'ים" הופכים ל"כריכים". זה נותן להם איזו ארשת כבוד לא? ) מושקעים וטעימים לאהובים שלי.

אבל המציאות רחוקה מזה. מי שמכיר אותי יודע שהמטבח לא בזוגיות מוצלחת. התמונה היותר מדויקת תהיה: שעת בוקר מוקדמת מידי, פיתות/לחמניות מופשרות שאיכשהו תמיד מתפרקות, מרוחות בסוף של סלט טונה, או מה שהיה במקרר. ויאללה… להתחיל את היום.

נשמע שאני האדם הפחות מתאים לתפקיד. אז איך קיבלתי אותו?

בדומה לכל משפחה גם אצלנו נוצרה עם השנים חלוקת תפקידים לא כתובה. בחלוקה שלנו אני אחראית על הבוקר. להעיר את הילדים, ארגונים לגן ולבי"ס, וזהו. הסנדוויצ'ים נדבקו. הם שלי. אני מניחה שיכולתי להתמרד, להגיד שהתפקיד לא בשבילי, אבל בחרתי שלא. אולי זאת התדמית האימהית שלי, אולי סתם העובדה שאני בן אדם של בוקר.

הסנדוויצ'ים הצטרפו לעוד כמה תפקידים ש"נדבקו" אלי. לא באמת נדבקו, הרי בחרתי אותם בצורה כזאת או אחרת לאורך חיי: הילדה שדואגת, אהובת המורים, העובדת השירותית, זאת שמעדיפה לא להתעמת עם אף אחד כי הכל באמת בסדר. בעזרת התפקידים האלה מצאתי את מקומי בעולם. הרגשתי שייכת.

עם השנים והקילומטראז' שעשיתי עם עצמי בדקתי מחדש את התפקידים שלקחתי. לא כולם התאימו לי. הם גבו ממני מחיר ורציתי פשוט להיפטר מהם. זה תהליך ארוך, לחשוב על עצמי בתור מישהי אחרת, להפסיק לשחק את התפקיד שאני כל כך מורגלת בו. זה לא פשוט להעז ללכת בדרך אחרת. כמו אבן שנזרקת למים ויוצרת גלים, כך משפיע כל שינוי במערך התפקידים.

כולנו משחקים תפקידים שונים. אני מסתכלת על הילדים שלי גדלים ורואה אותם בוחרים בתפקידים שייקחו איתם לעולם המבוגרים. על חלקם אני שמחה על חלקם פחות. אני רוצה להגיד להם שתפקידים אפשר להחליף וכדאי לגוון. אני רוצה להיות שם כדי לאפשר להם את הגיוון הזה. להראות להם שזה בסדר להיות מישהו אחר: לפעמים להיות "הטוב" ולפעמים "העקשן" לפעמים "האחראי" ולפעמים "השתוטניק".

יש בהם הרבה שכבות שהם יכולים להרשות לעצמם לגלות. לחשוף אותן לעולם.

אני מבטיחה שהם יהיו אהובים ושייכים באותה מידה.

ואני? אני מפרגנת לעצמי בוקר בשבוע חופשי מסנדביצ'ים. בכיף