תוכנית ריאליטי ושמה תעודות

זה סביבי ואני מניחה שגם סביבכם. זה הזמן הזה, של אמצע השנה... התעודות.

מילדי הצעירים ומחברים במערכת החינוך אני לומדת שביה"ס עושה מאמצים שלא לכמת את הילדים לציונים.התעודה מורכבת מלא מעט מלל והערכות וזה מבורך.

ובכל זאת, יש איזו התרגשות באוויר. מחכים לטקס. הסיטואציה בה ההורים יושבים בבית וקוראים את התעודה כנראה לא השתנתה כבר עשרות שנים. כמו אודישן בתכנית ריאליטי, כמו מתחרה שהגיש מנה לטעימת השופטים כך עומד לו הילד ומחכה לדברים שנגיד:

זאת מנה לגמר?

הביצוע טוב או שהיה זיוף ברגע המכריע?

הצליח או לא לרגש את השופטים?

יקבל ניקוד מהקהל?

מצחיק (או עצוב) כמה דמיון יש בין הסיטואציות.

אבל החיים הם לא תכנית ריאליטי ואנחנו בוודאי לא שופטים. הילדים שלנו לא מתמודדים על מקום בגמר, והם לא עפים מהתכנית אם לא קיבלו ניקוד גבוה מספיק. הם מתמודדים עם ההצלחה שלהם בחיים ועל המקום שלהם אצלנו. חלק מהצלחתם תלוי בגב שניתן להם, בידיעה שאנחנו שם בהצלחה ובכישלון. והרי החיים רצופים הצלחות, אכזבות וכישלונות ועם כולם צריך להתמודד.

האחריות שלנו ללמד אותם להתמודד. ולהיות שם כשקשה.

נכון, לפעמים זה קשה גם לנו. לפעמים אנחנו מרגישים מאוכזבים, אבל בואו נחשוב עליהם, כי התגובה שלנו זה מה שהם ייקחו איתם. אז קודם כל נחבק (זה תמיד טוב). נגיד שאוהבים (זה גם תמיד טוב) ונשאל האם יש משהו, תחום בו הילד או הילדה היו רוצים להשתפר. ואם יש אחד כזה, נשאל אם אנחנו יכולים לעזור בתהליך. כך נעביר שני מסרים מאד חשובים: הראשון שאנחנו איתם ולא משנה מה. והשני שאנחנו סומכים עליהם. ועל הדרך גם סומכים על עצמנו שעשינו עבודה טובה והילדים יצליחו להתמודד.

חג תעודות שמח :-)

Photo by Eric Masur on Unsplash