top of page
  • Lihi Netzer

ההיא עם הכובע

״אמרתי למדריך שאמא שלי תהיה זאת עם הכובע הגדול והתלתלים השחורים״. היא אמרה לי כשבאתי לאסוף אותה מהקייטנה. ״ככה אני אזהה אותך״. ״באמת?״ שאלתי ״ומה אם לא הייתי באה עם כובע?״ ״אז לא הייתי מזהה. לא היית את״. חייכתי. בסה״כ שבועיים שאני אוספת אותה בצהריים, וכן, אני עם כובע (בכל זאת קיץ והשמש הישראלית קשוחה), אבל כל כך מהר הפכתי להיות ״זאת עם הכובע הגדול?״ כמה מהר תוייגתי! הבת שלי לא היחידה. כולנו עושים את זה. תיוגים עושים סדר בראש. עוזרים להרגיש בשליטה כאילו אנחנו מכירים את האדם, יודעים מה התפקיד שלו, התכונות שלו, ואיך להתנהג אליו. אני לא אשכח את האמא שישבה מולי ואמרה לי בביטחון ״אני יודעת מי היפה ומי החכמה אצלי בבית״. או הנער שסיפר לי בטבעיות על החנון, הערס וילדת הסנטר בכיתה, או האבא שסיפר על ״הנסיכה של הבית״. כולנו מתייגים. זה קורה במהירות ובד״כ לא במודע. אבל מול קלות התיוג, ניצב עומק ההשפעה. כי על אף העובדה שהתיוג מבוסס בד״כ רק על תכונה או התנהגות אחת והוא לא מעיד על האדם כולו, הרבה פעמים, הוא הופך להיות נבואה שמגשימה את עצמה. כי אם שנים שמעתי שאני החכמה, מה הסיכוי שאחשוב שאני גם יפה? ואם תמיד אמרו עלי שאני ביישנית,כנראה שהם צודקים. הילדים שלנו גדלים עם התיוגים האלה. ואני פוגשת לא מעט מהם בקליניקה. ובתקופה הנוכחית, רגע לפני סוף החופש הגדול, הם אומרים: ״אני מתחילה בי״ס חדש, אני עולה לכיתה חדשה, זאת הזדמנות מצוינת להתחלה חדשה, להיות מישהו אחר״. אבל זה לא להיות חדש או אחר. זה הרבה יותר מזה! זה לראות עד כמה אני יותר מהתיוג, שיש בי יותר מהתכונה האחת הזאת שהגדירה אותי. זה לא להיות אדם אחר. זה להיות אדם מלא. וזה קשה. בניגוד לכובע שאני יכולה פשוט להסיר או לפחות להחליף, התנהגות וחשיבה קשה מאד לשנות. אבל זה קורה. ילדים והורים עושים עבודה מדהימה ומגלים את עצמם מחדש. ככה, בלי תיוגים אלא פשוט במעשים.

Photo by Nayeli Leal on Unsplash

צפייה 10 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול
bottom of page