קנאה

לפני כמה שנים, כשהבן שלי היה ממש קטן היינו במסיבת יום הולדת של חבר. בזמן שילד יום ההולדת פתח את המתנות, הבן שלי ישב דרוך וחיכה. בשלב מסוים, הגיע אלי בוכה ודרש לקבל את אחת המתנות. הסברתי שאלה לא מתנות בשבילו. הבכי התגבר, התסכול התעצם. הוא קינא. אירוע לא פשוט, גם לילד וגם להורה, אבל היום אני מסתכלת עליו בחיוך. אחרי הכל, כולנו מקנאים לפעמים.

יחד עם זאת, הרבה פעמים אנחנו מרגישים שהקנאה בבית מתעצמת. המחשבה שהילדים שלנו מקנאים אחד בשני עלולה להיות מאיימת ואנחנו נעשה הרבה כדי למנוע אותה: ניקנה לכולם מתנות גם אם רק לאחד יש יום הולדת, לא נספר לאחרים שעשינו יום כיף עם אחד הילדים ועוד

אנחנו מנסים להרחיק את הקנאה. היא מאיימת על היחסים הטובים שאנחנו רוצים. אבל אי אפשר להעלים קנאה. אני גם לא בטוחה שכדאי.

במקרים מסוימים, קנאה עשויה להיות מנוע חיובי. דוחפת להישגים, עוזרת לעמוד על שלנו, לדעת מה אנחנו רוצים.

כהורים, אנחנו מתמקדים בקנאה, נאבקים בה, מתמרמרים: על מה יש לו לקנא? למה הוא מתחשבן כל הזמן? אנחנו כל כך מתאמצים שיהיה טוב אבל מפספסים את העיקר: קנאה עלולה לצמוח מחוסר ביטחון. היא כאילו אורבת לסימני השאלה שמתרוצצים בראש: אני במקום הנכון? אני מוצלח מספיק? אבא ואמא אוהבים אותי? ממתינה בסבלנות שנרגיש לא בנוח עם עצמנו ורק מחכה להזדמנות הנכונה להתפרץ. ויש מיליון הזדמנויות. כי כשאני לא בטוחה במקום שלי וביכולות שלי, גם אני חולמת מידי פעם להיות מישהו אחר. לקנא במישהו, זה כאילו לרצות קצת מהחיים שלו לעצמי. כשאני אומרת לילד שלי "למה אתה לא מתנהג כמו…" אני רוצה קצת מהילד האחר. ובאותו רגע, גם אם זה רגע קטן, הילד שלי מאמין שאני לא מרוצה ושלמה עם מי שהוא. ואז גם הוא לא. למה שיהיה בטוח בעצמו אם אני לא בטוחה בו? זה מעגל אינסופי, ככל שנהיה פחות שמחים עם מה שיש לנו, הביטחון שלנו בעצמנו ירד והקנאה תגדל.

כדי לנסות ולהוריד את מפלס הקנאה אנחנו צריכים לחזק את הביטחון העצמי של הילדים שלנו. חישבו על כל התכונות הטובות של הילדים (אפשר אפילו להכין רשימה), התמקדו בהן, העצימו אותן. ככל שנעלה את הביטחון שלהם בעצמם כך הצורך להיות מישהו אחר יפחת. וכן, התהליך נכון גם לגבינו.