הם יושבים מולי.
אני מבקשת מהם להגיד משהו טוב על עצמם, תכונה שבא להם לפרגן לעצמם עליה.
גיליתי שלא משנה מי מולי, התגובה זהה.
חיוך נבוך… ״משהו טוב? עלי?״
גלגול עיניים ״מה אפשר להגיד?..״
״ובכל זאת״, אני מתעקשת.
התפתלות בכיסא…. עוד חיוך נבוך… ״אין לי״.
גבר או אישה, מתבגרים, ילדים או הורים. התגובה הזאת חוצה גילאים ומגדרים.
״למה זה כל כך קשה?״ אני שואלת ״אין לך דבר אחד טוב להגיד עלייך? בטוח יש!״
והתשובה בד״כ היא:
״פשוט לא חשבתי על זה אף פעם״, ״אבל להגיד על עצמי זה להשוויץ״, ״אני לא אוהב כלום בעצמי״
אני מודה, בכל פעם שאני יושבת מול הורה או ילד כזה, מתכווץ לי הלב.
כמה קשה להכיר בדברים הטובים. כמה קל להתעלם מהם.
וכמה השפעה יש להתעלמות הזאת על מי שאנחנו ועל הילדים שלנו.
אז קחו לכם שתי דקות, אולי אפילו תעמוד מול המראה, ועם יד על הלב, תגידו בקול, מה טוב בכם? מה החוזקות שלכם?
אני מבטיחה לכם שתרגישו אחרת מבפנים.
