רציתי לכתוב על המובן מאליו.
מה שבארץ לא השקעתי בו מחשבה וכאן הוא עולם ומלואו.
התחלתי לכתוב על המובן מאליו. אבל אז הגיע הבלתי צפוי.
טלפון מביה"ס. בואי מהר! ילד באמבולנס, בוכה, כואב
בית חולים. צילום. שבר ביד
ניתוח. אשפוז.
אמאלה! מה עושים עכשיו?
בארץ יש לנו בסיס תומך של משפחה וחברים. כאן כרגע זה רק אנחנו.
בלי הרבה מילים המשפחה הקטנה שלנו הופכת לצוות מיומן. ההורים עסוקים בלוגיסטיקה ופרטים רפואיים והילדים אחד עם השני: הגדול מסביר לאחותו שהוא יהיה בסדר והיא מעדכנת שלא ידאג. היא כבר תביא לו את שיעורי הבית בכל יום.
כל אחד מילא תפקיד. ברוגע.
מאז עבר כמעט שבוע. הילד חזר לביה"ס, ואפילו נהנה מתשומת הלב שהיד המגובסת מעניקה לו.
אני משחזרת את מה שקרה. איך כבר חזרנו לשגרה?
פתאום מבינה. רציתי לכתוב על המובן מאליו ולא ראיתי מה עומד מולי.
איך הנחיתה, קשיי השפה וההתאקלמות ותחושת האחריות גרמו לי לחשוב
כאילו הצלחת המעבר תלויה רק בנו ההורים.
איך פיספסתי את החשוב מכל:
זה לא רק ההורים. אלא אנחנו והילדים.
יחד בהחלטות, בקשיים, בצחוק ובבכי.
בדרכם, הם מגבים אותנו ואנחנו אותם
לזה התייחסתי כמובן מאליו.
משפחה היא צוות וכשאין שיתוף פעולה כולם מושפעים. חשבו על הריב ליד שולחן האוכל והשקט המעיק שמשתרר אחריו, או היזכרו בתחושה הנוראית לאחר עוד מאבק עם ילד על התארגנות בבוקר.
משפחה היא צוות. בזמן חירום אולי קל יותר להתגייס אבל דווקא לרגעי השגרה בהם אנחנו עובדים יחד אסור להתייחס כמובן מאליו. זה הבסיס שמחדד את היכולת של הילדים ושלנו לראות אחד את השני ולהתחשב. זה אתגר גדול שמתחיל בגמישות ורצון טוב ושווה כל מאמץ.
אז רגע לפני שיוצאים לעוד חג, עם הרבה זמן משפחתי, אני מקווה שתיהנו מהצוות שלכם.
אה! ובריאות. הרבה בריאות :-)
