בערב, הוא אמר לי: "אמא, אני לא הולך מחר לקייטנה החדשה. אני כבר יודע שיהיה שם משעמם ולא כיף". ואני, רק רוצה כבר לסיים את מנהלות היום, להתפנות לעצמי, מעלה על הפנים את החיוך הכי גדול שאני יכולה: "מה פתאום?! יהיה לך מעולה! יהיה לך ממש כיף". הוא הסתכל עלי בפנים כועסות: "לא נכון! לא יהיה! ואני לא הולך!". באותו רגע הבנתי, שאני לא באמת מקשיבה. אני לא איתו. התיישבתי לידו. שאלתי, הקשבתי. הבנתי: שוב להתחיל מקום חדש, לא להכיר אף אחד, שוב להתרגל. דמיינתי אותו. ילד שעבר שנה מאתגרת במדינה חדשה, כבר התרגל למסגרת וטוב לו בה. ועכשיו החופש הגדול גורם לו להתחיל שוב ושוב מסגרות חדשות. תכלס, קשה. הבנתי אותו. נתתי לו חיבוק גדול וסיכמנו שאבוא לאסוף אותו קצת יותר מוקדם. זה עזר.
בפוסט האחרון, דיברתי בין השאר על חמלה ואמפתיה. אמפתיה היא אחד הכלים הבסיסיים והקשים לביצוע כשמדובר על יחסים בין אנשים. למעשה, זאת היכולת שלי לשים את עצמי בנעליו של אדם אחר, באופן זמני. אמפתיה כל כך חשובה ביצירת מערכות יחסים, במניעת אלימות, בהצלחה אישית וקבוצתית. זאת התכונה שאנחנו מצפים לראות אצל כל אדם סביבנו ועם זאת היא כל כך חסרה.
ילדים לא נולדים אמפתיים. אחד התפקידים שלי ככמבוגר הוא ללמד אותם. השבוע נתקלתי במאמר המתאר את בתי הספר בדנמרק, המחייבים שעה בשבוע של לימודי אמפתיה ואינטימיות. נשמע חלום לא?
רגע לפני שמתחילים הקיטורים על מערכת החינוך שלנו, אני רוצה לחזור למערכת החינוך הראשונית והראשית: אני ואתם. ההורים. לכל אחד מאיתנו יש את הכלים והיכולת ללמד את הילדים שלנו אמפתיה. בהתבסס על המודל הדני, הנה כמה כלים ליישום בבית:
1. הקשבה - התלמידים הדנים מבלים שעה בהקשבה לקשיים שחבריהם בוחרים לשתף וגיבוש פתרונות. בבית, הקשבה אמיתית, ללא הסחה של טלפונים, מיילים או מחויבויות אחרות מאפשרת לי להיות עם האדם השני ב 100%. באופן הזה, אני יכולה להסתכל על שפת הגוף, לראות את התמונה המלאה גם מקריאה בין השורות וגדל הסיכוי שאבין למה האדם מולי זקוק כדי להרגיש טוב יותר. אין לי דרך טובה יותר מאשר לחזור על זה שוב ושוב: הקשבה היא המפתח ליצירת אמפתיה.
2. עבודת צוות - עפ"י המאמר 60% מהמשימות בבתי הספר הדניים מבוצעות בעבודת צוות. גם משפחה היא צוות. נכון, בכל משפחה יש את מנהלי הצוות - ההורים, להם אחריות גדולה יותר ולכן הם הפוסק האחרון. אבל אין ספק: כשהמשפחה משתפת פעולה, האווירה טובה יותר והתוצאות מהירות יותר. איזה משימות הילדים יכולים לבצע יחד עם ההורים? מה התרומה שלהם? התארגנות בוקר, ארוחת ערב, סדר יום בטיול, האפשרויות הן אינסופיות אם רק תינתן ההזדמנות. מאחר ומדובר על עבודת צוות, הדגש הוא לא על מי הכי טוב או מסיים את המשימות מהר יותר, אלא על מי עזר לשני ומה ניתן ללמוד אחד מהשני.
3. התחרות היא מול עצמי - בלי השוואות בין אחים או חברים, בלי ציונים אחד לשני. ההתקדמות של כל אחד מחברי הצוות (המשפחה) היא רק ביחס לעצמו. רק כך אפשר ליצור התקדמות ללא קנאה.
4. דוגמא אישית - את הכלי הזה אני מוסיפה ללא קשר למודל הדני. חשבתי עליו בסוף היום הראשון לקייטנה, כשפגשתי את הבן שלי: "אמא, דווקא היה ממש כיף היום. עוד אין לי ממש חברים, אבל בבוקר ראיתי את אחת הילדות בקבוצה קצת לחוצה ופוחדת אז הלכתי לדבר איתה. אני חושב שזה עזר לה."
חייכתי אליו והזכרתי לעצמי עד כמה התפקיד שלי כהורה חשוב. הוא לא קל ודורש המון חשיבה, שליטה עצמית ולמידה אינסופית. הילדים מסתכלים כל הזמן, עוקבים, מחקים ומפנימים. חשוב שנזכור מה אנחנו מלמדים אותם.

Photo by Sandrachile on Unsplash
Comments