בחוץ אפור וקר והרוח משתוללת. ברגעים האלה בד״כ אני מתכנסת בפינה החמה שלי בבית.
זמן המתנה עד שהשמש שוב תזרח.
ורק היום חשבתי עד כמה זה דומה לרגעים עם הילדים.
כשהם חוזרים הביתה, ואפשר לראות שעובר עליהם משהו. שבפנים אפור וקר להם והרוח משתוללת.
כשאני שואלת ״מה קרה?״ והתשובה היא ״תעזבי אותי״ ומיד אחריה מגיעה גם שתיקה או סגירת דלת.
הרבה פעמים, הדאגה או הסקרנות שלי נכנסות לפעולה: ״אבל אני רוצה לדעת!״
הרצון שלי לתקן או לפתור: ״אני רוצה לעזור לך!״
לפעמים גם העלבון: ״מה בסה״כ שאלתי? למה לענות ככה?״
אבל לפעמים אני מצליחה לעצור. להבין שהם בעיצומה של הסערה.
זה יכול לקרות בגלל ציון גרוע, חברים שצחקו, או שלא עמדו בציפיות מעצמם.
עבורם זאת סערה גדולה. והשמש לא נראית בכלל.
זה מלחיץ, אפילו מפחיד. ורק מעצים את הסערה שבפנים.
ברגעים האלה אני מבינה, שלפעמים גם הם רק צריכים להתכנס בפינה חמה, להוריד קצב. לחכות. ברגעים האלה, אני יכולה להיות הפינה החמה: להיות שם איתם, לשתוק ולהקשיב. להבין מה משתולל שם בפנים.
כשהסערה נרגעת, אפשר לתת לכמה קרני שמש להיכנס: להציע עזרה, להאמין ביכולות ובעיקר להזכיר שלא משנה כמה הסערה גדולה, התמודדנו איתה ובסופו של דבר, השמש שוב זרחה.
