״אבל אם אני לא אהיה הכי טוב, לא ישימו לב אלי..״ הוא אמר והסתכל עלי במבט של ״ככה זה״. החזרתי אליו מבט ושנינו הבנו: הכעס והתסכול, הריבים עם החברים בבי״ס ועם האחים בבית. הכל מתנקז למחשבה הפשוטה שיושבת לו בראש: ״אני חייב להיות הכי טוב״.
הוא רק בן 12 אבל כבר מגיל צעיר הוא החכם, המוצלח. זה שתמיד עונה את התשובה הנכונה, שההורים והמורים לא מפסיקים לשבח. כמה גאווה. עם הזמן התפתח הפחד: מה יקרה אם לא אצליח? אם לא אהיה הכי טוב? אסור להיות מקום שני. אז כל השנים הוא דאג לזה, להיות יותר טוב מהאחים, מהחברים. בכל קבוצה הגיע אליה, הוא הראשון, גם על חשבון אחרים. חייב לבסס את מקומו. אבל בשלב מסוים המחיר האישי והחברתי נהיה גדול מדי. הוא לא הבין, למה הם לא אוהבים אותו? למה רבים איתו כל הזמן? כל מה שהוא רוצה זה שיהיו לו חברים.
זה לקח זמן, אבל צעד צעד בעבודה משותפת איתו ועם ההורים הוא גילה שזה בסדר להיות חלק מקבוצה ולא בהכרח הראשון, שמותר להיכשל ולפרגן לאחרים ושזה לא מוריד מכמות האהבה שיש לסביבה אליו. להיפך, זה אפילו מעלה.
״את יודעת״, הוא אמר לי באחת הפגישות, ״זה אפילו נחמד לפעמים שלא שמים לב אלי. זה אומר שאני יכול להיות ילד וסתם לעשות שטויות כמו האחרים, זה כיף״. ואני חייכתי וידעתי שאם ככה הוא חושב ומרגיש הדרך לשינוי שהוא רוצה כבר ממש קצרה.
Photo by Photos by Lanty on Unsplash