ביום שישי נסעתי עם הילדים. אני נוהגת והם אחראים על המוסיקה. אחד מהם בחר את ״קוביות״ של סטטיק ובן אל. השיר התנגן, הם זמזמו, אני הקשבתי למילים.
״הבנים מראים ת'קוביות
והבנות חמות כמו עוגיות...״
ממש לא אהבתי את הטקסט ועצבן אותי שאלה המילים שהילדים שלי שומעים. היו לי כמה אופציות:
לכבות את הרדיו ולהגיד שאני לא מרשה שיקשיבו לשיר הזה
להגיד מה אני חושבת עליו
לנהל על זה שיחה
בחרתי באפשרות השלישית. הילדים שלי בתחילת גיל ההתבגרות והיה לי חשוב לדבר על זה.
תגידו, מה זה אומר חמות כמו עוגיות…?
אמא, זה כשמישהי כל כך יפה וכולם חושבים ככה. נגיד, יש לי ילדה בכיתה שארבעה בנים חושבים שהיא יפה אז היא Hot. וילדה שרק ילד אחד חושב שהיא יפה אז היא קצת פחות Hot
אה… ומה צריך כדי להיות Hot?
צריך גוף יפה, ציצים, תחת…
וואלה? חייבים?
הילדים חושבים קצת, מסתכלים אחד על השני… לא. בעצם זה תלוי בטעם של כל אחד.
אז בעצם, אם מישהי חכמה מאד יכולים לאהוב אותה בזכות זה בלי קשר לגוף שלה?
כן… כנראה שכן. ולפעמים אפילו יותר
ותגידו, גם בנים יכולים להיות Hot?
הילדים חושבים שוב… כן. בטח!
ואז הם סימנו לי כל אחד בדרכו ש״חפרתי״ מספיק והשיחה הסתיימה.
אני לא אוהבת את הטקסט הזה, אבל אני שמחה ששמענו אותו יחד. הוא פתח לנו הזדמנות מעולה לשיחה.
לא מעט הורים חוששים מהתכנים שהילדים נחשפים אליהם וההשפעה שלהם. אני מבינה את החשש אבל אסור לו לשתק אותנו. במקום להיבהל ולחסום, כדאי שניקח את ההזדמנויות האלה בשתי ידיים: נשאל במקום לנאום, נתעניןן במקום לחסום ונקשיב במקום לחשוב שאנחנו יודעים הכי טוב.
השיחות האלה מאפשרות לנו להיות חלק מהעולם של הילדים, להעביר את המסר שאנחנו רוצים ללא התנגדויות ובעיקר בעיקר מגדילות את הסיכוי לשיתוף. וזאת תוצאה שכל ההורים שאני מכירה רוצים אותה.
