לפני שנה, רגע לפני פסח, כתבתי פוסט על יציאה מהרגלים ואיחלתי לכולנו שינוי. לא תיארתי לעצמי ששנה מאוחר יותר, אהיה בעיצומו של שינוי ענק ואכתוב מהבית שלנו בסיאטל. מצחיק לאן החיים מובילים אותנו.
השבוע חשבתי על השינויים הקטנים והגדולים שאנחנו מתמודדים איתם כהורים. זה קרה כשהבת שלי יצאה משיעור השחייה הראשון שלה. היא עמדה על שפת הבריכה, זקופה, מלאת גאווה כשחיוך מכסה את הפנים המנומשים שלה. מאחורי תחושת הסיפוק הענקית שלה עמד דבר אחד: היא הצליחה לשנות משהו בתוכה ולהתגבר על הפחד משחייה. פחד שעצר אותה, כמעט הפך להיות חלק ממנה ומנע ממנה לעשות את מה שהיא רוצה. אני מודה, תקופה ארוכה פירשתי את התנהגותה כעקשנות, כנסיון למצוא תשומת לב, אולי אפילו חשבתי שהיא קטנה מידי והנחתי לה. אבל גם אני עברתי שינוי: לאט לאט הבנתי כמה היא גדלה, עד כמה היא מסוגלת. היא אומנם הבת הקטנה שלי, אבל היא כבר ממש לא קטנה. ההבנה הזאת, פינתה מקום לאמונה. בה, ביכולות שלה ושלי.
אני מאמינה שעל מנת ששינוי יעבור באופן מוצלח נדרשים שלושה דברים: 1. בשלות ומוכנות - נבחנת עפ"י פרמטרים אובייקטיביים כמו גיל, יכולת פיזית, מנטלית וקוגניטיבית. ופרמטרים סובייקטיביים, איך זה מרגיש לי בבטן? 2. החלטה - מבוססת רצון. עד כמה אני רוצה את השינוי הזה. עד כמה אני מחויבת אליו? 3. אמונה - בעצמי ואמונה של הסביבה בי
הפרמטרים האלה נכונים עבור כל מי שמעוניין בשינוי וזה אתגר לא קטן. יחד עם זאת, בהורות האתגר הוא כפול. על מנת ששינוי יתגבש ויצליח, הם צריכים לקרות אצל שני הצדדים, ההורה והילד. אם אחד מהצדדים לא בשל או לא מאמין, יהיה קשה יותר להנחיל את השינוי. ולא מדובר במשהו פשוט כי להיות הורה, זאת התמודדות בלתי פוסקת עם שינויים: גמילה מחיתולים, מעבר למסגרת חינוכית חדשה, שינויי התנהגות ורצון בעצמאות, גיל ההתבגרות, עניינים חברתיים… מה לא. הילדים שלנו גדלים, ואנחנו גדלים איתם. הם מתבגרים, משתנים ואנחנו מסתכלים עליהם ולא תמיד מוכנים לשינוי. לפעמים זה מלחיץ, איך הם גדלו כל כך מהר. לפעמים הוא ממלא אותנו גאווה כי לא תיארנו עד כמה הם מסוגלים. לא תמיד הם מעיזים לשנות, לעשות את הצעד והתפקיד שלנו הוא להאמין, להחליט ולעזור להם להיות מוכנים. לפעמים אלה אנחנו שלא בשלים לראות שאפשר להשתנות. לסמוך יותר, לשחרר יותר ודווקא הילדים הם אלה שמקבלים את ההחלטה ודוחפים אותנו. במקרה של הבת שלי, היא היתה מוכנה. היא חיכתה שגם אני אהיה. שאאמין בה ואהיה גם אני מחויבת לשינוי. מרגע שקיבלתי את ההחלטה, ההמשך היה קל. הוא קרה ומילא את שתינו בגאווה. כשאנחנו מצליחים להיות שם אחד עם השני, הורה וילד, בדחיפה מצד אחד ותמיכה מהצד שני, גדל הסיכוי לצלוח את השינוי. גדול ככל שיהיה.
אז מה נשתנה הפסח הזה? אצלי המון. ואצלכם? מאחלת לכולנו חג שמח ושינויים טובים
