הכותרות מהארץ, המעשים הקשים המתוארים בהן תפסו אותי באמצע חופשה משפחתית. לכאורה, המקום הרחוק ביותר אבל רק לכאורה. המחשבות לא מפסיקות להדהד. מצד אחד, הילדים שלי עוד צעירים, מצד שני האם אני מכינה אותם להתמודדויות שהחיים עלולים לשים בפניהם?
את הפוסט הזה אני ממקדת דווקא להורים לילדים בתחילת בית הספר היסודי: אלה שכבר עסוקים ביחסים חברתיים, מגבשים חבורות. חשופים במידה כזאת או אחרת למה שקורה ברשת. נדמה לנו שהם עדיין צעירים אבל עוד רגע יהיו כבר גדולים. כאמא לילדים בגילאים האלה וכאשת מקצוע אני רוצה לשתף אתכם בשלוש שאלות שמנחות אותי:
1. האם אני מלמדת את הילדים שלי להגיד "לא"? לחץ חברתי הוא אחד הכוחות החזקים סביבנו. הילדים לומדים להתמודד איתו מגיל צעיר מאד. בהרבה מקרים הוא מנוע חיובי. מכירים את הילדים שלא אוכלים כלום בבית אבל בגן אוכלים הכל בתיאבון? הסביבה עוזרת לילדים ללמוד ולהפנים חוקים ונורמות. אבל יש פעמים שהסביבה מייצרת נורמה שלילית. אני רוצה לעזור לילדים לעמוד מולה. הבית זה המקום הראשון בו הם יכולים להתאמן. נכון, יש תקופות שנדמה שכל מה שאניו שומעת מהילדים זה "לא" וזה עובר את הגבול. בנוסף, יש מקומות בהם הבריאות או הבטחון שלהם בסכנה ואסור לי לקבל את הסירוב שלהם. אבל עם יד על הלב, מה קורה ברוב הפעמים כשהילדים אומרים "לא". האם ניתן להם לסרב או שאני מתעקשת על העמדות שלי? ה"לא" זאת הדרך שלהם להכיר את עצמם, לדעת מה חשוב להם. אם אכופף אותם לכל מה שאני רוצה, אקשה עליהם לעמוד זקוף בסירובם מול אחרים.
2. האם אני מלמדת את הילדים שלי חשיבה ביקורתית? לפני כשנתיים הייתי בהרצאה של שלומית הברון, ממייסדות ומובילות "מידע אמין על מין". אני ממליצה בחום לכל הורה לעקוב אחרי עמוד הפייסבוק שלהן. אחד הדברים החשובים שלמדתי הוא החשיבה הביקורתית. ילדים גדלים לתוך עולם של פרסומות וסרטונים שמהווים עבורם את המציאות. הם לא יודעים,להבדיל. ניתן ללמד אותם לעשות זאת ע"י שאילת שאלות, הטלת ספק: איך יתכן שבפרסומות כולם כל כך יפים כל הזמן ואתמול ברחוב ראינו אנשים מכל מיני סוגים: שמנים, רזים, חלקים, שעירים? נכון שהילדות שאני מכיר מבית הספר לא נראות ולא מתנהגות כמו הילדות בפרסומות? האם הילד שאני משחק מולו באינטרנט הוא אמיתי או לא? כשאני מלמדת את הילדים שלי לשאול שאלות, אני רוצה לקוות שיום אחד, אם במקרה יתקלו במישהו או מישהי קצת יותר מידי שיכורים הם ישאלו את עצמם אולי הוא או היא צריכים עזרה כי זה לא מצב תקין.
3. האם אני מלמדת את הילדים שלי חמלה? חמלה היא רגש והיא נובעת מתוך אמפתיה. היא מבטאת תחושה של השתתפות בסבל. מי שחש חמלה, לרוב ירצה להקל או להפחית מן הסבל של האחר. לא נולדים עם זה, לומדים את זה מגיל צעיר. כשפעוט בוכה כי הצעצוע שלו נשבר וחבר מציע לו צעצוע אחר. כשילד רואה גור חתולים ושם קערית מים מחוץ לדלת.כשהילדה שלי עצובה ואני שם כדי להקשיב ולחבק - כל אלה הם ביטויים של חמלה. האחריות שלי כהורה היא לתת דוגמא אישית, לאפשר מקומות בהם הילדים יתאמנו בחמלה לעודד אותם על זה כדי שאם חלילה, אחד הילדים יחשף לאירוע אלים כזה או אחר, הוא ידע לעזור או להגן על המותקף/
אלה ימים לא פשוטים ואני לא מכירה הורה שהבטן שלו לא מתהפכת מדאגה. תחושת חוסר אונים ואיבוד שליטה מקיפה אותנו. חשוב לי להגיד שיש מה לעשות. לכל אחד מאיתנו יש את האחריות והיכולת לשנות. זה מתחיל בנו ההורים. אני כאן עבורכם לכל שאלה, שיתוף או התייעצות.
Photo by Jan Antonin Kolar on Unsplash